העץ הנדיב
היום במקום שיעור מדעים, החלטתי ללמד את הילדים על אהבה ללא תנאים... על אהבה גדולה גדולה- אהבה כמו אהבה של אמא.
פתחתי את הבוקר בסיפור "העץ הנדיב" (של סילברסטיין), זה סיפור קסום בעיניי, קצת עצוב, קצת שונה. סיפור שנוי במחלוקת. כשסיפרתי בחדר המורים שקראתי לילדים את הסיפור, קיבלתי תגובות כל כך שונות... לחלקן זהו ספר נוסטלגי מהילדות, חלקן נעצבו ממש ואמרו "כמה עצוב".... חלקן אמרו שזה "העץ הפראייר"... מה שבטוח זה שלכל אחת היה מה להגיד.
בשבילי הספר הזה היה זיכרון מספר מאד מיוחד. זיכרון של נתינה אינסופית. נתינה כזו שרק היום אני באמת יכולה להבין. רק אמא יכולה להיות מאושרת, אבל באמת מאושרת רק מעצם הנתינה לילד שלה. גם אם היא לא מקבלת כלום בתמורה...
קראתי מספר פירושים של הסיפור, היום כשאני קוראת אותו בעיניים של אמא ולא כילדה בת 8, הכל נראה אחרת...
מצאתי פירוש מאד מעניין שמסביר שבעצם העץ הוא "האמא" ו"הילד" שתמיד נשאר ילד.... גם כשהוא חוזר זקן וקשיש ובא לנוח על גזעו של העץ, הוא הילד הקטן. שימו לב איך רואים באיורים את ענפיי העץ (ידיה של אמא) מחבקות, תומכות, מלטפות, מחכות...
פתחתי דיון בכיתה עם האפרוחים. שאלתי אותם אם יכולה להתקיים חברות כזו בין 2 ילדים שאחד נותן ונותן ונותן... והשני רק לוקח ולוקח ולוקח... כמובן שהתשובה היתה "לא". וכל אחד סיפר על חברות מסויימת שיש לו ומה הם יחסי הכוחות בחברות הזאת.
היה שיעור מאד מעניין. בהמשך כל ילד קיבל דף עם איור של עץ. לימדתי אותם כיצד משתמשים בתכונות של צבעי הפנדה ליצירת גוונים. המשימה היתה למלא את החלונות הלבנים בדף ב2 גוונים שונים וליצור ביניהם זרימה והרמוניה.
התוצאות לפניכם....
ובסוף התקבל לוח מקסים וצבעוני בכיתה :)
קבצים:
