בתיה לא עפה / רקפת זיו-לי
איילת, מקבילתי האהובה, באה אליי השבוע ואמרה: את חייבת להכיר את הספר הזה. ואכן צדקה! אחד הספרים היפים שקראתי. והכי כיף- שמעולם לא הכרתי אותו...
'כולם יודעים לעוף חוץ ממני,' נאנחה.
'אני לא יודע לעוף,' חייך הדוב.
'כי אין לך כנפיים. אבל אתה יודע לתופף.'
'נכון,' נהם הדוב, 'ואת יודעת לרקוד.'
בתיה זקפה את ראשה.
'אז לְמה את מחכה?' האיץ בה הדוב,
'רוצי לנשף, בטח ירקדו שם כל הלילה.'
גיבורת הסיפור היא בתיה, בת יענה חיננית שאף ש'יש לה גם נוצות ומקור' הציפורים מסרבות לקבל אותה לקהילתן. הן לועגות לה על מראיה - 'איזה צוואר ארוך יש לה, אולי היא בכלל ג'ירפה?'; 'אולי היא סוס, ראיתם איך היא דוהרת?'. לדעתן, בהיותה חסרה את היכולת לעוף, אין לה הזכות להיקרא ציפור. כשנודע לבתיה שבן המלך יתארח בנשף השנתי במועדון הציפורים היא מתמלאת התרגשות, אבל אז מטיחות בה הציפורים - 'את לא שייכת למועדון שלנו!'.
כמו שקורה בקרב בני האדם, יחס החברה מכרסם בדימוי העצמי של בתיה והיא מתחילה לפקפק במהותה; 'אולי אני דינוזאור?'. וכמו שעוד קורה בקרב בני האדם - מומחים למיניהם משפיעים עליה עצות חסרות תועלת: 'זה הכול בראש,' אומרת לה השפירית, מומחית ידועה לקלילות, 'את רק צריכה לחשוב שאת קלילה ומיד תרחפי בלי קושי'. דווקא הדוב, שהקלילות איננה אחת מתכונותיו, מלמד את בתיה שיעור מועיל: איש לא ייטול ממנה את כישרונותיה ואת שמחת החיים. בזכותו בתיה מגלה את כישרון הריקוד הטמון בה וממהרת לנשף הציפורים. הסיפור יכול היה להסתיים כאן, אבל לבתיה נכונה עוד הפתעה, שבזכותה משתנים תדמיתה בעיני האחרים ודימויה העצמי.
סיפור מקסים על נאמנות עצמית. בסוף הסיפור המסקנה היא- שכל אחת יכולה "לעוף"....
לאחר קריאת הסיפור, כל אחד הכין את בתיה, וסיפר לה במה הוא הכי טוב. במה הוא מיוחד.
והם מספרים: אני ממש טובה בכדורגל, אני טובה בלצייר יפה, אני מקסימה, אני חכמה ועוד.... בכל אחד מאיתנו יש המון טוב. הסיפור הזה ממש מתאים ל"אני מאמין" שלי. ליכולת של כל אחד מאיתנו למצוא את הטוב שבאחר ולא פחות חשוב, את הטוב שבי.
אחת הפעילויות השוות.... תהנו!
קבצים:
בתיה
סיפור מקסים עם פעילויות מעוררות חשיבה והתבוננות פנימית, אהבתי מאוד.
השבמחק